בע"ה אנסה לכתוב, למרות שאין בעצם מילים מתאימות, קצת תובנות מהמסע הזה, שהעבירו אותי בעולם האמת.
למעשה, על חווית ה NDE, לא דיברתי כמעט. לא ידעתי מה זה. שליחי חב"ד שבישוב שלי, אמרו לי שעברתי מוות קליני, אבל אני לא ידעתי על מה הם מדברים. ראיתי שזה מעורר תגובות נרגשות מצד אחד וחוסר הבנה מצד שני ופשוט הפסקתי לדבר על זה.
במקביל, התחלתי תהליך מואץ של תשובה, תוך כדי לימוד בלתי פוסק, שמיעת שעורים, קריאת ספרים, לימוד בחברותא, הכרות עם רבנים ורבניות, קיום מצוות, והכל מתוך תחושה, שיש לי מדריך פנימי.
בתהליך התשובה, מה שעשיתי כל הזמן זה לדבר עם ה'!
כל הזמן.
הרגשתי בבירור, שבלעדיו אני כלום, אבל הוא פועל בתוכי, ומתוכי. רק לדבר איתו, כל הזמן, על כל דבר. על הכל!
הרגשתי שהוא מקיים אותי ואת כל העולם, כל רגע מחדש. שהכל תלוי בדיבור שלי, לטוב ו… לפחות טוב…
עוד ידעתי שכל המציאות שלי וסביבי, היא מציאות שה' בורא אותה, כדי שאדבר איתו. ידעתי שה' מראה לי חסרונות שלי דרך הסובב אותי, כדי שאתפלל עלי, כי הוא נהנה לשמוע ולעזור לי למלא את החסרונות, כולל תכונות אופי, טבע, צורת חשיבה. הכל הוא בורא במיוחד עבורי, (וכך עבור כל אחד ואחת!), כדי לעשות את העבודה הזו – של גילוי ותפילה, גילוי ותפילה.
הרגשתי (ועדיין מרגישה), קושי עצום להשתלב בעולם הזה, לאחר ה NDE.
כמה מסרים שהבנתי בעולם הנצח:
1. לכל אחד ואחת בעולם הזה יש את המסלול שלו. ציינו בפני בעיקר דתות, לאומים ומוצא (אינדיאנים, בודהיסטים, מוסלמים, נוצרים וכו').
א ב ל – היהודים שונים.
ליהודים יש תפקיד של גילוי אור ה' בעולם הזה, ע"י שימוש בכל האמצעים שנמסרו לנו בכתב ובע"פ. לכן, כך הבנתי, יהודים חווים חווית-סף-מוות מעט שונה. יש חסד מול דין, משפט מול הכלה וכו'.
2. גם בין היהודים והיהודיות – לכל אחד ואחת מסלול יחודי. ככל שנהיה יותר מקושרים לה' ולנשמתנו, כך נוכל להשלים את יעודנו על פני האדמה ולא ננסה להתערב במסלולים של זולתנו.
3. כל מה ומי שאנו פוגשות כאן, על פני האדמה – הוא לצורך הגשמת תכליתנו פה – חיבור עם ה'. אין לנו סיבה להסתכל על הזולת בפני עצמו.
ה"שני" נמצא כאן כדי להראות לי את עצמי. שליח של ה'.
4. הטבע נועד להראות לנו את חכמת הבריאה, את ה"מה רבו מעשיך ה'".
הציפורים, הפרפרים, חתולים, חרקים, עצים, הרים, ים, שמים, רוחות – הכל כדי שנתבונן, נכיל ונבין את נשגבותו של ה'.
את עוצמתו הבלתי מושגת.
5. ביקורת – ניתנה לנו כדי שנוכל להתבונן בעצמנו, לבדוק את מהלכינו אל עבר התכלית.
היות ואנו מוסתרים בגוף, ומונהגים ע"י הנפש הבהמית, נוצר פירוד.
הפירוד מבדיל בינינו לבין ה', בינינו לבין העולם, בינינו לבין זולתנו.
הפירוד מוביל לביקורת על הזולת, כשלמעשה – כל מה שאנחנו אומרים על זולתנו, אנו אומרים על עצמנו…. (זה יפה לבחון זאת ולשמוח בחדוות הגילוי בכל פעם מחדש. תנסו).
6. שמחה ואהבה – המממ. זה מגיע בקושי רב.
הנשמה שמחה, מחוברת לכולם, מחוברת לה'. הגוף – יש לו דרישות, שאף פעם לא מספיקות.
האגו גורם לנו להיות "בתוך העור שלנו", ולעולם לא לשמוח ולהסתפק במה שיש לנו.
כמובן שזה חוסר באמונה, כי ה' הנשגב, שבורא בכל רגע את כל העולמות, שמזרים לנו את הדם, מפעיל את מערכת העיכול וכו', האם ה' לא מדייק איתנו? טועה חס וחלילה?
אז – באופן טבעי, אין לנו אמונה ולא שמחה ולא אהבה.
ה"בנק" של האמונה, השמחה והאהבה, נמצא בחיבור בינינו לבין ה'. תפילה, תפילה ועוד תפילה, בדיוק על שלושת הנקודות הללו, זה המפתח לחיים, שמתקרבים להגשמת התכלית שלנו כאן – דביקות וחיבור אמיתי. וכל רגע ורגע, עד 120 שנה – להתפלל על אמונה, שמחה ואהבה.
שיהיה לנו לב אוהב במקום "לב האבן".
ומניסיון – זה עובד!
אני יכולה להעיד על עצמי שהייתי מלאה באגו, לא ידעתי בכלל מה זו אהבה, ושמחה היתה רחוקה ממני מאד.
בדרך שניתנה לי (ויש אותה לכל אחת ואחד), התפילה על שלושת אבני היסוד הללו פותחת את כל השערים, וזה קורה. ונופלים ושוב קמים, בלי שום יאוש. כי זה יסוד חיינו כאן, על פני האדמה.
עוצמת התהילים
התהילים הם הדרך שבה חזרתי לגוף. אין לנו שום יכולת להבין כמה עוצמה יש בתהילים. אנחנו קוראות ולא מבינות מה. מידי פעם יש פסוק שמעורר אותנו, שמעיר משהו עמוק בתוכנו, שמאפשר לנו להזדהות, אבל התהילים הם כמו "תוכנה" שמחברת אותנו לה'. אנחנו לא מבינות את הקודים, את שמות ה' הרבים שאנחנו אומרות בפינו – אבל זה משפיע בכל העולמות של ה'.
אפשר לקרוא תהילים מהר, או לאט, הרבה או מעט, העיקר לקרוא, כל יום. ולקרוא תהילים על החולים, ועל כל מי שזקוק לעזרה רוחנית ופיזית.
"אם מתחשק לך לפעמים, לפתוח לרגע את דלת הקסמים, בוא ואתן לך מפתח…." 🙂
זה המפתח – תהילים!
הָדּוֹסָהּ 