פברואר 2009. אני מאושפזת בבי"ח עם קוצר נשימה, שהוביל לזיהום ריאתי. תמיד סבלתי מאסטמה קשה מאד. האסטמה הזו פגעה בריאות, והן תפקדו באותו זמן על 35% בזמן טוב וללא התקף. הכרתי בתי חולים. אושפזתי כפעמיים בשנה.
האשפוז הזה, הרגשתי שנמשך ונמשך ועדיין סובלת מאד. משום מה, מנהל המחלקה הפנימית, החליט לשחרר אותי לביתי לאחר 6 ימי אשפוז, ללא שום הטבה במצבי. הגעתי הביתה לשבת, וכל השבת רק ניסיתי לנשום.
(באותה תקופה עדיין הייתי חילונית ולא היה לי מושג על תפילות, או סיוע שמימי).
ביום ראשון, כבר פינו אותי עם ניידת נט"ן לביה"ח. הגעתי במצב מאד קשה עם סטורציה (ריווי חמצן בדם) נמוכה מאד. בדיעבד התברר לי, שכבר במיון החליטו שצריך להרדים ולהנשים אותי, אך הוחלט להעביר אותי למחלקה פנימית (אחרת מזו שהייתי מאושפזת בשבוע הקודם).
בשלב זה, הייתי מאד מעורפלת, והרגשתי שלא אחזיק מעמד. חברים מהישוב באו לבקר אותי ולא יכולתי להתייחס (אני מאד חברותית ובדיוק סיימתי איתם תהליך פוליטי מורכב ומאומץ).
לאט לאט הרגשתי שכוחותי אוזלים, שאין לי אוויר. שהאינפוזיות והחמצן לא עוזרים. ההכרה שלי התערפלה. פתאום נכנס רופא הריאות שלי. מה זה נכנס? ירד מהתקרה!!! חשבתי שזה מלאך בדמות הרופא.
ואז שמעתי את עצמי מחרחרת ו….
פתאום הייתי – שתיים! שתי הדס! אני ריחפתי מעל עצמי. מתבוננת ולא מבינה. באותו זמן ירד מהתקרה עוד מלאך – מנהל מחלקת טיפול נמרץ נשימתי. אני בינתיים מנסה להבין מה אני רואה. ואז גיליתי שהדמות שמוטלת על המיטה, עם אינפוזיות וחמצן, זו לא אני. זה רק גוף! קליפה. כמו נשל של עכביש. האני האמיתי של מרחפת מעל זו שעל המיטה. ואז הבנתי שאני – זו הנשמה. ברגע הגילוי הזה – התחלתי לעלות ולעלות. ככל שאני עולה, אני מאבדת את צורת הגוף. נהיית אבסטרקטית. בזמן שריחפתי בתוך החדר, עדיין הייתי מחוברת לעולם הזה – ראיתי שמפנים את החולות ואת המבקרים שלהן מהחדר. (ראיתי שהם הולכים למסדרון שנמצא בחלל פתוח ושם הם אוכלים בורקסים, מדברים ומעשנים סיגריות 🙂 ), ראיתי ושמעתי את הרופאים מדברים: רופא אחד היה לחוץ ואמר דחוף להרדים ולהנשים. הרופא השני אמר שזה מסוכן עבורי והוא בטוח – "היא תחזור" (כך הוא אמר). ראיתי רופא צעיר לוקח דם מהעורק שלי. זו בדיקה מאד כואבת ואני תמיד מסרבת לה. והפעם – לא הרגשתי כלום….
ראיתי גם נשים בישוב שלי, שחושבות עלי ומנסות לעזור למשפחה שלי, דואגות ועצובות. ראיתי שתי נשים קוראות עלי תהילים. ואז….
לקח אותי ענן. ענן נעים ורך. משהו שאי אפשר לתאר במילים. כמובן, שאין לי מילים לתאר. כל תיאור לא דומה ולא קרוב למה שחוויתי, אבל… קצת, בכל זאת…
הענן המדהים והקסום הזה, ערסל אותי בתוכו, באהבה שאין לה קץ. כמו אמא שמערסלת את התינוק שלה ואוהבת אותו, כך, כמו שהוא.
זה היה הטוב המושלם.
התחושה של הביטחון, ההכלה, האהבה, הטוב האינסופי – אי אפשר לתאר זאת.
מידי פעם ה' שולח לנו לרגע תחושה כזו, כדי שנדע לאן אנחנו רוצים להגיע.
ואז… הגעתי (לא זוכרת איך) לענן אחר. פחות נעים, שהפריד אותי מהאהבה, מהטוב. הענן הזה הלך והחשיך עד שנהיה סביבי חושך עצום.
אופל. סמיך.
הרגשתי כל כך בודדה! אין בדידות כזו בעולם הזה! ידעתי שאהיה שם בודדה בחושך הנורא, מופרדת מהטוב המושלם שחוויתי, לנצח-נצחים.
ואז התחיל הפחד! אין פחד כזה בכדור הארץ! יאוש שאין כדוגמתו.
ברגע הזה, קיבלתי ידיעה, שאני במקום הזה, כי חייתי את חיי על פני האדמה בצורה לא נכונה!
הבנתי בידיעה ברורה את כל הטעויות (הרבות כל-כך) שעשיתי בימי חיי. היה דבר אחד טוב – תכונת האלטרואיזם, שכמובן לא ידעתי מה עושים איתה…
ושם, בתוך החושך, בתוך הבדידות, האימה – שם התחיל לזרום אלי מידע. כמויות של מידע. הרגשתי תחושה של "נשמות" – סבא רבא שלי מצד אבא (שלא הכרתי אותו), סבא שלי מצד אמא (הכרתי אותו כילדה קטנה), רבי עקיבא (זה נשמע הזוי, אני יודעת! גם לי!) ועוד דמות שלא ידעתי מי היא. כל הנשמות הללו, העבירו לי מידע עצום.
ושוב – הכל בטלפתיה, לא בדיבור, לא במראה, לא בצליל.
לפתע פתאום – התחיל להסתובב מעלי "ונטילטור", שהרגשתי שהוא "זורק עלי חיים". (ממש כמו שאדם ביום הכי חם בשנה, עומד בחוסר אונים, נחנק מחום ואז ונטילטור תקרה, מתחיל להסתובב והתחושה היא של – אההההה, אני חי!!)
אני מסתכלת ורואה שה"ונטילטור" שלי, בנוי מפסוקי תהילים:
"מי האיש, החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע עשה טוב. בקש שלום ורודפהו".
הפסוקים מסתובבים מעלי ונותנים לי חיים!
אני חוזרת לגוף ורגע לפני הכניסה – שמים לי חותמת במצח (עד היום יש לי שם שקע) ובחותמת כתוב: "אשה יהודיה".
עוד רגע קטן – ואני מבחינה שהנשמה חוזרת לגוף, והגוף יסתיר לי את הנשמה, ואת ה', ומעכשיו אני אצטרך כל הזמן לחפש ולגלות את עצמי ואת ה', בתוך הגוף הזה ובתוך העולם הזה.
אני מתעוררת. מבקשת מהרופאים (המאושרים!) דף ועט ומנסה לכתוב. כותבת משהו ותוך כדי כתיבה אני מבינה –
אני דתיה! הייתי חילונית ועכשיו אני דתיה!
יודעת בכל תא ותא בתוכי שיש ה', שאין עוד מלבדו, שעולם חדש נפתח בפני.
באותו זמן, ברמה הפיזית, אני במצב קריטי בלתי יציב ולכן הצלחתי לכתוב רק מעט (הפתק שכתבתי מצורף). ידעתי שהפסוקים הם ממזמור לד, למרות שלא הכרתי עד אז את התהילים בצורה טובה.
למחרת העבירו אותי לחדר אחר, ליד החלון. הייתי חמישה ימים במצב בלתי יציב, אבל לי זה לא היה בכלל אכפת. אני כבר הייתי בתהליך רוחני מואץ. קיבלתי הוראות בעולם האמת ואני מתחילה לקיים –
הוראה ראשונה: לשמוע שעורים של הרבנית ורד סיאני. ביקשתי מהבנים שלי, שיביאו לי שעורים שלה על mp3 וזה מה ששמעתי 24 שעות ביממה. הייתי סיעודית וזה לא היה אכפת לי בכלל!
אני לומדת מה זו "אשה יהודיה".
ביקשתי שיביאו לי מהבית את הספר "מסילת ישרים". (קניתי את הספר אבל לא קראתי בו. ניסיתי לקרוא ולא הצלחתי. לא הבנתי כלום).
בביה"ח, פתחתי את הספר ו…. ואוו!!!
גיליתי שלימדו אותי את הספר הזה, בעולם האמת!!!
אני קוראת ומתענגת על כל מילה. מרגישה מתיקות ושמחה.
עוד ספר שלימדו אותי – "שערי קדושה" של רבי חיים ויטאל.
ועוד – "דרך"…. ידעתי שאני אצטרך לחפש משהו שקשור ל"דרך".
הייתי מאושפזת עוד שלושה שבועות לאחר המקרה. שוחררתי הביתה במצב סיעודי-חלקי. אבל ה' נתן כוחות והצלחתי להכשיר את המטבח, עם שליח חב"ד, ועם בעלי והבנים שלי (ואוו, כמה תובנות יש לי על זה!),
להתחיל לטבול במקווה (בגיל 46….), לשמור שבת, להתפלל, לברך ו….
לגלות מה זו "הדרך".
זו "דרך האמונה הפשוטה" של הרב אשר פריינד. ר' אושר. על הדרך הזו, כפי שנגלתה אלי, ארחיב בחלק שייחדתי לרב אשר פריינד זצ"ל, שלא שמעתי עליו אף פעם ולפתע, זכיתי לקבל את הדרך המופלאה הזו, שהיא בעצם היהדות שלנו, כפי שמותאמת לאנשים כמוני, מהדור שלנו.
ישתבח שמו לעד!
הָדּוֹסָהּ 